תאוות בשרים.

אזהרה!  לקרניבורים בלבד.

אל תגידו אח"כ שלא הוזהרתם!!!

בשר - צילום עבור "בית הלורדים" ארועים וקייטרינג.

בשר, ע ו ש ה לי את  ז ה.

אני קרניבור! אוכל בשר, אוהב לאכול בשר, גאה בזה!     אני גם אוהב לצלם בשר, לכאורה צילום מזון הוא צילום מזון הוא צילום מזון. כשמדובר בצילומי בשרים אני חש שזה מעט שונה. לא שאני לא אוהב לצלם גם סוגי אוכל אחרים, אוהב גם צילום דגים, צילום סלטים, צילום בכלל. אבל כשאני רואה מבעד לעדשה נתח בשר משהו במוח שלי עובר להילוך על… אני יכול להרגיש איך אני יכול עם תאורה מתאימה וזוית צילום מתאימה לגרום לצופה חוויה קולינרית כמעט, מעבר לחוויה האסטטית.

הורי עלו מרומניה, זה בוודאי מסביר חלק מתאוות הבשרים שלי. לאבא שלי הייתה מעדנייה ביפו (מעיידנייה בלשונו) שאת חייה התחילה כחנות מכולת שכונתית בראשית שנות החמישים ועברה שינוי או אם תרצו שידרוג למעדניה (עוד אכתוב על זה פוסט נפרד). זכרונם של נקניקי הסיביו הרומני וההרץ ההונגרי שהיו תלויים שם, או גליל הענק של המורטדלה שהיה מונח על הדלפק נתחי הפסטרמי הרומני החם (שאבי כשנשאל אמר שזה מ"בקר מאד מאד צעיר" ) טרי בזכרוני ואני יכול להריח את ריחו של המקום ברגעים אלו ממש. לא רק נקניקים היו שם, היו גם חביות של "הרינג" ו"קיפר" ו "לקרדה" שכשפתחו אותם ריחם היה נישא ברחוב כולו. אפשר היה להשיג במעדנייה הזו גבינות שמזוהות כרומניות למהדרין כמו "בורודוף" "קאש" וכמובן "אורדה" וכילד קטן כמנהג אותם ימים הייתי מצווה לעזור בחנות. האמת היא שלא ממש אהבתי לעזור בחנות אם כי אני מניח שהיום יכולה הייתה להתלוות לזה הילה רומנטית משהו מבעד לצעיף השנים שחלפו. התגאיתי ביכולתי לפרוס נקניק עם סכין (מכונת פריסה עוד לא היתה אז במעדניה של אבא שלי, זה היה יקר אני מניח) פרוסות דקות, דקות כמו נייר הפרגמנט שהייתי עוטף בקפדנות עבור הלקוחות. אבא שלי היה מרים את הפרוסות מול האור והיה אומר בהנאה בלתי מוסתרת "רואים את האור… אבל זה צריך להיות אותו עובי מכל הצדדים…"

אבא שלי ז"ל. יוסלה רוזנברג

ביפו של אותם ימים היו כמה וכמה מסעדות רומניות שאת שמות רובן אני כבר לא זוכר. אחת אני זוכר שהייתה לה חצר והייתה לא רחוקה מחנות הכובעים של ההורים של חנה לסלאו שלמדה איתי באותה כיתה. למסעדה קראו "שושנה" והייתה שם מין להקת נגנים מקומים שתמורת טיפ היו ניגשים לשולחן שלכם ומנגנים משהו רומני. תמיד הייתה לי מין הרגשה שהסועדים יותר משהיו רוצים שינגנו ליד השולחן שלהם דווקא רצו אולי להשוויץ בעיני הסועדים האחרים או משהו כמו להזמין את כל המסעדה לאיזה שיר או מוסיקה רומנית שהם שילמו עבורה.  מדי כמה שבתות (האתגר הכלכלי היה נוכח קבוע בילדותי) הורי היו לוקחים אותי  לסעודת מוצ"ש שכמובן כללה סטייק "אנטריקוט" וכמובן "מיטיטיי". נדמה לי, ויתכן שאני טועה ש"אנטריקוט" היה שם כללי לסטייק ולאו דווקא לנתח המסויים. "מיטיטיי" הם הקבבים הרומניים המהוללים. במיטבם הם עסיסיים נימוחים ונודפי ריח שום שגם בד"כ מוגש קצוץ לידם. קבבים רומניים בכלל והקבבים של מישו מיפו היו חלק מהדיאטה הרגילה של ילדותי יחד עם מנה הגונה של שפריץ שבלעדיו הלא אי אפשר.

אחת החויות הרוחניות העמוקות שלי כקרניבור אדוק עברתי כשביקרתי בתחילת שנות ה 90 בפעם הראשונה בחיי בכנסיית הבשר הלא היא Perer Luger בברוקלין. אפשר לומר ש Peter Luger הפכה מאז לנקודת ההתייחסות שלי לכל מסעדת בשר שרוצה להיות ראוייה לשם הזה. חיי כקרניבור נחלקים ללפני הארוחה ב Peter Luger ואחרי הארוחה ב Peter Luger. אכלתי לא מעט ארוחות בשר מאד מאד טובות מאז, אבל ב Peter Luger מדובר בבשר! בצורה היותר Raw של המושג.

כשמזדמן לי לצלם צילום מזון של מנת בשר ראויה לשמה אני ניגש למשימה בחדווה ביראה וחיך מלא ריר. מצורפות כאן רק כמה דוגמאות מתוך צילומי הבשרים שצילמתי.

 שירי פרידמן היא השף והבעלים של פינה בראש בראש פינה. לצילומים לספר מטבח השף היא הביאה צלעות טלה, זו הייתה רק ההקדמה ליום מדהים שביליתי כשבוע לאחר מכן במקם המשגע שלה בראש פינה.

צילום מזון - צלעות טלה

אלינוער רבין הבריקה עם המתכונים שלה בספר אנין ולא משמין בין כל השפים המהוללים שתרמו לספר הזה מתכונים , בצילום למטה, עוף צלוי עם חציל קלוי על מצע תירס. כן, גם עוף נחשב בעיני קרניבור שכמוני לבשר.  

עוף צלוי עם פלפל קלוי על מצע תירס - מנה של אלינוער רבין מתוך הספר "אנין ולא משמין"

 רינה פושקרנה האגדית פינקה את כל הנוכחים בסטודיו בצילומים על הספר מטבח השף, באוכל המדהים שהכינה בעזרת הצוות שלה ובנוכחותה הכל כך חמה ומורגשת.

עוף טיקה, רינה פושקרנה מתוך הספר "מטבח השף"

הנקניקים והבשרים המעושנים של הנדלס ריגשו אותי. כמי שגדל על נקניקים ובשרים אני יודע היטב איכות של בשר מהי. שלהם יוצאת דופן. סטיילינג צחי בוקששתר.

נקניקים ובשרים מעושנים. צילום מזון עבור שילוט על משאיות החברה.

צילום מזון גרסא א'

רוטב סויה צילום מזון גרסה 2

מאת: יעקב הררי  

אחד הנושאים האהובים עלי בצילום מזון הוא צילום לשילוט על משאיות. קודם כל משום שזו הזדמנות לראות את העבודות שלי בענק. זו הזדמנות נפלאה לעבוד על "קנבס" ענק. למרות שלכאורה על המסך הצילום נראה בדיוק כמו צילום שנועד לספר בישול למשל או לאריזה של מוצר או כל צילום מזון אחר, רק שאתה יודע שאחר כך תראה את הצילום הזה בגודל של מ ש א י ת. איזה כיף    במקרה הזה התבקשתי על ידי מנהלת השיווק של חברת "מזרח ומערב" ליצור צילום אחד לשילוט על משאיות החברה. הצילום היה אמור לייצג את הכנסתו של מוצר חדש שחברת מזרח ומערב מייבאת, רוטב סויה  “Yamasa”. ובמיוחד את בקבוקוני ההגשה של הרוטב. כהכנה לצילומים נסעתי יחד עם נעמה רן הסטייליסטית שנבחרה לצילומים למרכז הלוגיסטי הענק של חברת "מזרח ומערב" כדי להתרשם ממבחר המוצרים שהחברה מייבאת וכדי לגבש כיוון לצילומים ולהבין במה ממה שיש לחברה להציע ניתן להשתמש בצילומים ומה צריך יהיה להביא. מאחר ורוטב סויה משמש כמרכיב בכל המטבחים של המזרח הרחוק החלטנו להתרחק בצילומים מאווירה שיכולה להתפרש כמטבח אחד או אחר. ההחלטה הייתה לכן לא לצלם מנה כלשהי, כלומר לא לצלם צילום מזון כפשוטו אבל לצלם כאילו פינה במטבח תוך כדי הכנת האוכל או המנה ושבקבוקוני הרוטב יהיו חלק משאר המרכיבים של האוכל. מאד החמיאה לי הידיעה שנבחרתי על ידי נציגי Yamasa בישראל לצלם את הצילום המייצג שלהם וידעתי שביום צילום הזה אתן את המיטב שלי.

לקראת יום הצילומים הגיעו לסטודיו כ 7 ארגזים ענקיים מלאים במוצרי החברה כולל כלים שונים שמשמשים במטבחים במזרח הרחוק. בד"כ ליום צילומים בסטודיו עדיף להביא עודף דברים מאשר אח"כ לבזבז זמן ביום הצילום עצמו בחיפושים אחר אביזרים או מוצרים שאפשר היה להביא לצילום קודם לכן. כמובן שבסופו של דבר השתמשנו במעט מאד מהמוצרים שנשלחו, בעיקר לא יכולנו להשתמש במוצרים שגודלם הפיזי היה מגמד את בקבוקוני ההגשה. היו שם למשל סדרה של ווקים ענקיים, או סלסלות אידוי ענקיות וכו'. גם לא רצינו להשתמש בצילום בסכיני המטבח הנהדרות שמזרח ומערב מיבאים בעיקר משום שהמראה שלהם הוא יותר מדי יפני וכאמור לא רצינו למשוך לכיוון של מטבח מסויים.

אחרי כמה שעות של ניסיונות וגישות שונות קבענו כיוון לצילום והתחלנו לצלם. הצילום תוכנן כמלבן שוכב כדי שיתאים לשילוט על משאית. התחשבנו במיקום של הטקסט והלוגו של החברה כשבנינו את הקומפוזיציה.

מאד שמחתי לשמוע שבחברה מאד אהבו את התוצאה שהם קיבלו ושגם בחברת yamasa מאד אהבו את התוצאה. יתרה מזו הם החליטו להשתמש בכל 4 הגרסאות שצולמו באותו יום כך שמשאיות החברה נושאות כל אחת צילום אחר.

קלוזאפ 1

קלוז אפ 2

צילום מקצועי – מאת יעקב הררי צלם מקצועי.

צילום מקצועי

צילום לפרסום

צילום מקצועי זה לא מקרה, בד"כ צילום מקצועי במיוחד צילום לפרסום הוא תוצאה של הכנה קפדנית ביותר.

לצילום מהסוג הזה יש מטרה מוגדרת מראש, בד"כ יש סקיצות שהלקוח אישר וצריך להצמד לסקיצה ולבריף. בד"כ צילומים לפרסום או לאריזות מוצר צריכים להעביר מסר בצורה מסויימת. לרוב צריך לקחת בחשבון טקסט שצריך להכנס לצילום.

הצילומים כאן היו חלק מסדרת צילומים שנעשתה עבור חוברת לקידום מכירות של פארק אזורים "קרית עסקים ירוקה" לחברת אזורים. הלקוח היה פרסום גלר נסיס – ארטדיירקטור ומנהל קריאטיבי היה דני זילברמן – בונה המודלים: מישאל רף.

בישיבת ההפקה שנערכה כשבועיים לפני הצילומים דני זילברמן הציג בפני ובפני מישאל את הרעיון שלו והתחלנו לזרוק רעיונות בהתבסס על הסקיצות הראשונות. החלטתי שאת הצילומים האלו אני עושה בטכניקה שנקראת "צביעה באור" משום שבשיטה הזו ניתן היה לדעתי להעביר בדרך הטובה ביותר את התחושה הסוריאליסטית של החלום שאותו רצו להעביר.

צריך לזכור שהצילומים הללו צולמו על שקופיות ולא דיגיטלית. לא הייתה אז אפשרות לצלם בתקופה ההיא דיגיטלית ברמה שהיתה נחוצה להפקה של החוברת שהייתה בגודל של A3 – השיטה הייתה אז לסרוק את השקופית ולהעביר אותה לדפוס. כך שמה שאתם רואים בצילום הוא לא תוצאה של עיבוד דיגיטלי בפוטושופ, מה שאתם רואים הוא מה שאכן צולם.

במקור מישאל הכין מודלים לכל צילום על פי ההנחיות שלי. כל דגם היה כ 120ס"מ על 270ס"מ הגבוה שבעצים היה כ 25 או 30 ס"מ. בניית המודלים נמשכה כשבוע והצילומים ארכו 3 ימים, היו סה"כ 4 צילומים.

הצילומים לקחו כל כך הרבה זמן  כי שיטת התאורה הזו מאד מסובכת, זו שיטת תאורה ידנית שבה עוברים בחושך גמור עם סוג של תאורה שהיא למעשה מברשת האור על פני הצילום ולמעשה בוחרים באופן הזה את מה להאיר באיזה עוצמה ובאיזה צבע. צריך היה לנקוט בכל מיני אמצעים מיוחדים כדי למנוע "זליגה" של אור לשטחים שלא רוצים להאיר, אפשר היה לבחור איזה שטח של הצילום יצולם חד ואיזה לא חד.

למעשה באותה תקופה הדרך היחידה לראות  "בערך" את התוצאה הייתה דרך צילומי פולארואיד שלא נתנו מענה מדוייק בעיקר משום ש "צביעה באור" נעשית באופן ידני וכל חשיפה שונה מחברתה. כדי לראות מה צולם ואם הכל בסדר צריך היה לראות שיקופית מפותחת. הסטודיו היה מצוייד במעבדה לפיתוח שקופיות. לקח כשעה עד שהשקופית הייתה מפותחת ויבשה על שולחן האור ותחת ה"לופה" הקפדנית שלנו.

אם התוצאה לא מצאה חן בעינינו היינו צריכים לצלם מחדש ומחדש לפתח שקופיות. כמובן שברוב הפעמים צילמנו הרבה יותר מפעמיים שלוש עד שקיבלנו את מה שרצינו. זו הייתה עבודה קשה אבל מאד מהנה.